חיזו בטטה - מצגת מסכמת

לדף הבא

להקראת הסיפורלחצו כאן

מידע על הדמות

מידע על הדמות

מומלץ לצפות במחשב*

מידע על הדמות

חיזו-אדוארד, בן 16

בטטה-שמעון, בן13

אמא-חיזו בטטה

חיזו – אדוארד הוא מאופק, לא מראה את רגשותיו גם כשהכאב הפנימי חזק, כמו בברית המילה שלו, כשלא מצמץ מכאב. הוא שמרן, ורוצה לשמור על העבר ולהמשיך לחיות על פי המסורת שאמא שלו מנהלת בבית שלהם. יש לו עיניים שרואות הכול ומצלמות הכול (אבל הוא בוחר לשכוח חלק מהדברים, ולהיות עיוור למציאות לפעמים). אמו מגלה את תכונותיו המיוחדות והיא מעודדת אותן, על-ידי נתינת גזר (בריא לעיניים). הראייה של חיזו היא ראייה עמוקה של פרטי פרטים (מה שנוח לו), ראייה רוחנית ואנליטית (מנתחת מצבים), ראייה שיודעת לנתח ולהבין את הסובב (לכאורה). הוא חי בתחושה שהכול זמני ומנסה להחזיק את מה שיש. הוא בוחר לספר בעיקר על הרגעים היפים של המשפחה. הוא מפחד שיום אחד הכול ייגמר (מנבא את העתיד). הוא מעדיף להתעלם מחלק מהדברים שהוא רואה, ומשתיק את שמעון שמצביע על הבעיות של הבית. חיזו מנסה להסביר לו שיש דברים שהם בושה ואסור לו לדבר כך (למשל – לא לתת ביקורת על האם ששמה אוכל מתחת למיטה, ולא לדבר על הנאות החיים שאין בבית, כמו סקייטבורד, או על החבאת הנקניק שתלוי על קולב בארון). חיזו חושב שאם ישאל שאלות , המציאות שלו תשתנה לתמיד, והחיים לא ייראו אותו דבר. יחסו לשמעון – הוא בקונפליקט. מצד אחד - הוא מעריץ אותו ומקנא בו שהוא חזק יותר נפשית, וחברותי , ועל כך שהוא מסוגל להעביר ביקורת על החיים שלהם באופן גלוי, מצד שני - הוא כועס עליו שהוא אומר דברים קשים על אמא שלהם ועל הבית, ופוחד שהוא יזעזע וישנה את החיים שלהם. אך חיזו גם מקבל ממנו כוח. כשהם מחפשים את האם - חיזו אומר :"רציתי להתחבר אליו כדי שניתן אחד לשני כוח להמשיך הלאה". הסיפור כתוב בגוף ראשון ומסופר מנקודת המבט של אדוארד. אנחנו לומדים ממנו על אימו, על שמעון (בטטה) ועל עצמו (חיזו) דרך העיניים שלו – העיניים החוקרות, שרואות הכול (6:6). הוא בעל חוש הבחנה טוב, הוא רואה הכול ומצלם הכול, אבל הוא מעדיף "לא לראות" חלק מהדברים, כשלא נוח לו. הסיפור לא אובייקטיבי, מכיוון שהמספר מעורב רגשית באירועים שעליהם הוא מספר.

אמא לאמא שלהם אין שם בסיפור. היא אינה מדברת הרבה לאורך כל הסיפור. אין אזכור לגבר או לגברים מהם נולדו הילדים, ולא ברור למה היא נאלצה לגדל אותם לבד. היא עובדת חרוצה. היא לוקחת מאוד ברצינות את המשימות שעליה למלא, ומשמשת דוגמה לילדיה. היא מלמדת אותם כיצד להתנהג בחברת מבוגרים, אוהבת אותם ודואגת לכל מה שחסר להם. יחד עם זאת - החינוך שלה "קמצני" וחסכני, לדעתו של חיזו. היא אינה מראה חום וחיבה לילדיה. (לא מחבקת, לא מנשקת, לא מספרת על עצמה, לא מתייעצת). אנשי השכונה פונים אליה בשם "חיזו בטטה" ולא בשם האמיתי שלה. ניתן ללמוד מכך שהיא אישה חסרת זהות משלה, והחיים שלה מוקדשים רק לילדיה. בנוסף - התנהגותה מוזרה לפעמים, למשל: היא מחביאה את הביצים מתחת למיטה ואת הנקניק מאחורי החלוק, בארון. היא לא מתחברת עם השכנים (אולי כי היא רוצה להסתדר בכוחות עצמה, ללא עזרה או רחמים מאף אחד), אין לה חיי חברה, ולא נפגשת עם קרובי משפחה. לשמחות משפחתיות היא שולחת את הילדים במונית. כל חייה מוקדשים רק לעבודתה ולילדיה. אם מחוץ לבית היא הפגינה חוסר ביטחון (ניסתה תמיד לרצות את סביבתה), הרי שבתוך הבית שליטתה הייתה מוחלטת. היא חילקה הוראות לילדים שלה, פיזרה פקודות ובניה ביצעו את פקודותיה בלי ערעור. טון הדיבור הגבוה של האם והפגנות הכעס (היא מתעצבנת בקלות) הפכו את הילדים שלה לצייתנים. הם עושים כל מה שהיא מבקשת מהם. האם אוהבת את ילדיה אך אינה מראה להם את זה, אולי בגלל מה שקרה בחיים שלה (לא ידוע), או אולי מפני שהיא מאמינה כי חיבוק או ליטוף יפגעו בהגנה שלה על ילדיה (אולי הוא חושבת שאם היא תראה להם אהבה זה יהפוך אותם לרגשנים ומפונקים מדיי). היא נותנת לילדים הרגשה שצריך להסתיר ולהחביא הכול מפני "הכוחות המאיימים" מבחוץ (החברה). במהלך הסיפור נוצר הרושם שהיא דמות חזקה, ולכן - מפתיעה ההתמוטטות הנפשית הפתאומית שלה. לאחר שהיא מפסיקה לעבוד, מצבה הנפשי מתדרדר מהר למדי -עד שהיא מתאשפזת בבית חולים פסיכיאטרי. יתכן שהאם הבודדה מרגישה מיותרת, לא חשובה מספיק לחברה, והיא אינה יכולה להתמודד יותר עם החיים ורוצה למות. עם כל דאגתה לילדיה והרצון להגן עליהם, המשבר שלה היה קשה, והיא לא חשבה מספיק על המציאות שאיתה יצטרכו הילדים שלה להתמודד לאחר שתנסה להתאבד. הטרגדיה של האם היא שאינה יכולה להוציא את עצמה מהמצב שבו היא נמצאת. היא מתמסרת בקלות לחובשים שטיפלו בה (זה מעצבן את חיזו), וניתן ללמוד מכך, שבמצב שבו היא נמצאת (דיכאון) היא מרגישה שאין פיתרון ובפעם הראשונה היא צריכה עזרה מבחוץ

בטטה –שמעון שמעון שונה מאוד מאחיו. הוא גדול, חזק, בעל שרירים ארוכים, ספורטאי ופתוח אל העולם. לאם קשר מיוחד עם שמעון, וכשהם הולכים מחובקים, חיזו לא מצליח להיכנס ביניהם. נראה שהיא מעדיפה יותר את שמעון (ודווקא שמעון יוצא נגדה, בעוד שאדי דווקא מבין אותה ומשלים עם מי שהיא). שמעון מבקר (מעביר ביקורת) בקול רם את דרך החיים של אימו, ומתפרץ כנגד ההתנהגויות המוזרות שלה, לדוג': הוא יוצא נגד העובדה שהיא מחזיקה ביצים מתחת למיטה ומחביאה נקניק מאחורי החלוק שלה בחדר השינה. הוא גם אומר שהוא רוצה לחיות בבית אחר, לא לשמור כשרות ,לא לשמור את קדושת השבת, היה רוצה שתהיה לו אמא שהולכת לים בשבת, וכו'. הוא אומר את זה בקול רם וללא פחד. הוא היה רוצה לחיות ללא מגבלות בבית שיש בו שפע כלכלי ולהגיע להישגים בתחומים שונים, שבעיני חיזו נתפשים כמרד, ומעוררים בו פחד מפני שינוי בחיים המוכרים שלהם. מייד לאחר שהאם נלקחת אל מוסד לחולי נפש, חיזו שם לב ששמעון "מתחיל להרגיש משוחרר, שחרור בריא שלומד לחיות עם החולה". (הוא אפילו שר !, ויוצא לשחק עם חבריו בחוץ). עבור שמעון החיים האמיתיים מתחילים עם לקיחת האם, מעין טקס התבגרות, שבו צריך המתבגר להוכיח את יכולותיו לשרוד בהצלחה בעולם המבוגרים. לבטטה הייתה אפשרות לגבש את זהותו האישית. החונך שלו הייתה החברה ולא רק אימו, הוא הכיר מגוון דמויות, והושפע מהן. בנוסף - כשהוא התעמת עם אימו על המצב – הוא שיחרר את עצמו מבחינה רגשית , וזה אפשר לו לבנות זהות אישית משלו. הוא אדם חושב ולא מדחיק, לא מתעלם מדברים ולא פוחד משינויים.

קליפ הסבר לסיפור ומשמעותו

לדף הבא

לדף הקודם

אנלוגיה/המספר/מוטיבים /שם הסיפור/ ביקורת חברתית

מוטיב העיניים/מוטיב הראייה

מוטיב הדיבור והשתיקה

מוטיב האוכל והניקיון

ביקורת חברתית

שם הסיפור

המספר

אנלוגיה ניגודית

לדף הבא

לדף הקודם

המורה עדה שרון מנתחת את הסיפור

Play

מוטיב העיניים: הכוח של אדוארד נמצא בעיניים שלו, אמא שלו נתנה לו את התפקיד הזה. אבל לא מדובר על ראייה פיזית, אלא על ראייה של מצבים. אדוארד זוכר תמונות של אירועים בראש. הוא בעיקר רוצה לזכור את הדברים הטובים, את הרגעים היפים, ולשכוח את הקשיים, את ההתנהגויות המוזרות של אימו ואת המריבות, כי קשה לו להתמודד עם זה. בעזרת העיניים שלו הוא שולט על המצב, שומר על השיגרה. הוא רגוע כשכולם בסדר, אך הוא מפחד שאולי הכול ישתנה בעתיד. יש לו הרגשה פנימית שמשהו יקרה, והחיים שלהם ישתנו. הוא ידע בתת מודע שאמא שלו לא התנהגה בצורה נורמלית, והיו סימנים נוספים לכך שמשהו לא בסדר איתה, אבל הוא בחר להתעלם מזה. הוא רצה לשמור על המשפחה השלמה ולא רצה לפרק אותה, לכן העדיף לא לריב איתה. הוא ראה איך החברה התייחסה לאימו, ראה את הקשיים שלה, דאג לה, הבין אותה, והוא יודע שמתישהו המצב ישתנה, אבל פחד מזה. העיניים שלו הם גם ההבנה שלו את המצב, אבל הן גם העיוורון שלו. כלומר – הוא מבין את המציאות באופן חלקי, מפני שהוא לא רוצה לראות חלק מהאמת. הוא לא רוצה להבין לעומק עד כמה הבעיה של אמא שלו היא גדולה, עד שהיא מנסה להתאבד. הוא מספר בלתי מהימן (אי אפשר לסמוך עליו), כי הוא מעדיף להכחיש את המציאות ולהתעלם מהבעיות. אחיו – שמעון, הוא הנורמלי במשפחה, הוא מחובר למציאות ולעולם שמחוץ לבית, והוא זה שרואה את האמת ואומר את זה לאדוארד, אבל אדוארד נבהל מזה וכועס. הוא אפילו מרגיש שאח שלו עושה לו בושות. לדעתו, יש דברים שאסור להגיד. הוא רוצה לשמור על המציאות הקיימת כמו שהיא, ולכן מפחד להודות באמת ולהכיר בכך שאימו אינה נורמלית. תוספת על מוטיב העיניים מוטיב העיניים מופיע לאורך הסיפור כולו, והוא משמש כאמצעי אפיון של הדמות הראשית ושל חיי המשפחה. להלן כמה דוגמאות. כבר בתחילת הסיפור, חיזו מקבל תפקיד של שליחות מן האם, להיות בעל ראייה חדה. היא מתכוונת ליכולת ראייה פיזית, אולם בסיפור יש התייחסות ליכולת ראייה עמוקה יותר, יכולת ראייה של האמת. המספר משתמש בכישרון זה בצורה סלקטיבית, רואה וזוכר רק את מה שהוא רוצה לראות. כפי שפורט קודם לכן, האח הצעיר שלא יועד להיות הרואה, הוא זה שמביט החוצה, והוא זה שמביט על הבית בעיניים ביקורתיות. דוגמאות והסברים: "כשנולדתי קרנו עיני...מאז החליטה אימי שכוחי בעיני". ..."אני רואה שש- שש, ככה הראיה שלי טובה, ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת, אלא ראייה שכמעט לא שוכחת שום דבר ומצלמת הכל ומקפיאה את הצילומים בתוך הראש שלי..." המספר מעיד על עצמו שהוא זוכר הכל, אך בהמשך הסיפור מתברר שהוא מסרב לזכור את מה שקשה לו להתמודד עימו. למשל, לאחר פיטורי האם הוא מכריח את עצמו לשכוח שראה את סבלה וחולשתה בלילה. כפי שנאמר קודם, קיים פער בין יכולת הראיה הביקורתית של המספר לבין זו של אחיו. המספר לא מוכן להודות באמת כמו אחיו, ומעדיף לראות את מה שמתאים לתמונה החיובית שהוא רוצה לצייר דרכה את ביתו. ..."שמעון מסתכל יותר ממני ולא אומר לי על זה כלום, רק רומז לי במילים ובחצאי משפטים שאולי לאחרים יותר טוב....ואני רציתי לצעוק, מה קורה לך תפסיק להסתכל...אני העיניים שמסתכלות..." ..."שמעתי אותו (את שמעון) אומר לי, עד מתי נחיה ככה,ואני נבהלתי כאילו דיבר אלי במילים שאסור לדבר בהן, כאילו הראה לי אור שאסור לראות..." בנסיעה במונית שמעון מסתכל רק החוצה, חיזו מסתכל גם החוצה אך גם פנימה על שמעון. ..."שנינו מסתכלים מהחלונות....אז אני מסתכל על שמעון, שרק מסתכל החוצה...." ההסתכלות מאפיינת את ההבדלים ביניהם באופן שבו הם מתייחסים אל העולם שמחוץ לבית. כפי שנאמר, המוטיב מדגיש את ראייתו הסלקטיבית של המספר, הוא בוחר מה לזכור ומה לשכוח ממה שהוא רואה, כדי שיתאים לתמונה אותה הוא רוצה לצייר על ביתו: ...."ואני מהחדר שלי משקיף על הכול ואוהב איך שהכל ניראה. כשאני מסתכל עליו, בזמן שאמא יושבת במרפסת ושמעון מול הטלויזיה והכול רגוע, אין דבר שאני רוצה לשמר יותר מהרגע הזה ומהבית שלנו. זה משכיח ממני את מה שמתרחש בו בדרך כלל".... בהתמוטטותה, מבטאת האם את אבדן כוחה באמצעות מוטיב העיניים: "היא הביטה בי וראיתי דמעות יבשות בעיניה....אדוארד, חיזו שלי, העיניים כואבות לי". המספר ממשיך בראייתו הסלקטיבית גם אחרי התמוטטות האם, ולמרות שהתבגר בבת אחת: .....ראיתי שבאחת השורות כתבו "ניסיון להתאבדות". ידעתי שהם לא מפרשים נכון את כל מה שקרה...".

הדיבור והשתיקה – אחת התכונות המאפיינות את האם היא השתיקה שלה. חוסר התגובה של האמא כלפי אנשים שאינם בניה. "אמא לא מגיבה", "בעבודה שלה היא לא מדברת עם אף אחד", "... כמעט שלא שמענו אותה מדברת מחוץ לבית" . היא מנסה ללמד את בניה להמעיט בדיבור כמוה. גם בסיום - כשהחובשים שואלים אותה שאלות - היא אינה מסוגלת לענות. אם היאכבר דיברה - למילים שלה היה כוח חזק ביותר, אך הכוח התבטא רק כלפי המשפחה – כלפי הבנים שלה. מי שמשמיעים את קולם הם הסביבה החיצונית: השכנים הלועגים על כינוי האם ("חיזו בטטה"), המפקחת שמודיעה על מועד ביקורת הניקיון במרפאה, החובשים שבודקים אותה ושואלים שאלות, השכנה פרטן שממחפשת אותה ומזמינה אמבולנס. – כל אלה הם אנשים בלתי מזוהים שמייצגים את החברה. החברה גם מסבירה לחיזו היכן טוב יותר שאימו תהיה, ולמעשה גורמת לשינוי משמעותי בעולם שלו. הסביבה החיצונית הזו נתפסת כרעה ומאיימת. על פרטן (השכנה) הוא אומר: "שנאתי את הקול שלה".... ועל האנשים שהחליטו להוציא את האם מהבית הוא אומר: " בקול שלהם שמעתי רע"... הם גם החליטו שאמא שלו ניסתה להתאבד, אבל הם בעצם לא הבינו נכון את המציאות (לדעתו של חיזו). למוטיב השתיקה שני תפקידים : א. זו דרך לאפיון דמותה של האם: היא מרגישה פחד מכל מגע או דיבור עם אחרים. השתיקה מרמזת על רגשי נחיתות. (היא לא רוצה לדבר עם אף אחד כדי שלא יחשבו עליה דברים רעים) היא חזקה רק בתוך ביתה. ב. מוטיב השתיקה מדגיש את המסר של הסיפור. השתיקה מסמלת את העובדה שהאם אינה יכולה לעמוד מול הכוח של החברה, אינה יכולה להתמודד עם הסמכויות השונות (השכנים, המפקחת, החובשים), שקובעות את עתידה ומודיעות מה יהיה גורלה. המעמדות החזקים מתנשאים מול החלשים, והורסים את עולמם. (***בסיכום הכתה יש הסבר נוסף על הביקורת נגד החברה)

בין המספר אדוארד (חיזו) לבין אחיו שמעון (המכונה בטטה) קיימת אנאלוגיה ניגודית (השוואה על דרך ההיפוך). ניגוד פיזי: למרות שהאח הצעיר מכונה בטטה, הוא איננו כבד גוף אלא ספורטאי, ולעומתו המספר חסר כל כושר פיזי (דווקא הכינוי "בטטה" היה מתאים לו יותר). ניגוד נוסף ביניהם קיים בנושא של הראייה. האח הצעיר מביט החוצה ומשווה בין חיי המשפחה שלהם לבין חייהן של משפחות אחרות בבתים אחרים, ורואה את חריגותם שלהם. המספר, שעל פי כינויו אמור להיות בעל כושר ראייה, מסרב לראות את האמת. הוא עושה אידיאליזציה של מציאות חיי המשפחה שלהם. (הסיבות לכך יוסברו בהמשך הסיכום). התנהגות: האח הצעיר מורד באם, ולעומתו המספר מגונן עליה כמעט בעיוורון. ניגוד נוסף בין שני האחים קיים במערכת היחסים שלהם עם הסביבה. המספר נוהג כמו האם. מסתגר ואיננו יוצר קשר עם הסביבה. האח הצעיר לעומתו, מקיים קשרים עם העולם שמחוץ לבית. המספר עצמו אומר שהאח הצעיר חי חיים בריאים יותר."תמיד נורמלי הילד הזה הזה, ואני רוצה לחשוב שגם אני רגיל, אבל כשאני משווה את עצמי אליו מצלצלות בתוכי סטירות לחי, ואני כבר לא יודע מה זה נורמלי."

המספר בסיפור זה הוא מספר בגוף ראשון, מספר שהוא גיבור הסיפור. לכתיבה של מספר בגוף ראשון יש יתרון- הסיפור חושף כך את הדמות באופן מלא יותר, ובמקביל גם מקרב אליה את קהל הקוראים. יחד עם זאת, לקריאת סיפור של מספר בגוף ראשון יש גם מגבלות. מספר בגוף ראשון מתקשה להיות אובייקטיבי, הוא איננו מבין הכול ואיננו יודע הכול. במקרים רבים מספר בגוף ראשון הוא מספר בלתי מהימן- מספר שאי אפשר לסמוך על דבריו. מספר מוגדר כבלתי מהימן, כאשר חלק מן האמירות שלו מתגלות במהלך הסיפור כלא נכונות. בסיפור זה, המספר מוגדר כמספר בלתי מהימן, משום שהוא מנסה להציג את משפחתו כמשפחה מושלמת, אך קיים פער בין תיאוריו החיוביים לבין פרטים שונים השזורים בסיפור, ברור לקורא שהתיאור החיובי של המשפחה ושל האם הוא רק אשליה שהמספר היה רוצה להאמין בה, ובעצם מדובר במשפחה חריגה, שהחיים בה רחוקים מלהיות מושלמים. אין התאמה בין הנימה החיובית בה מתאר המספר הגיבור את מה שקורה בסיפור, לבין מה שהקורא מבין שקורה.

שם הסיפור- "חיזו בטטה". שם הסיפור הוא צירוף של הכינוי של המספר והכינוי של אחיו הצעיר. שמו האמיתי של המספר הוא אדוארד, ושמו של האח הוא שמעון. חיזו במרוקאית הוא גזר. האם הדביקה את הכינוי הזה למספר בלידתו. לטענתה, קרנו עיניו כאשר נולד, ולכן היא החליטה ש"כוחו בעיניו", כלומר שיש לו כישרון ראיה מיוחד. כדי לחזק את הכישרון הזה היא מאכילה אותו בגזר (ירק שידוע בתרומתו לשמירה על ראיה טובה). בטטה היא תפוח אדמה. האח הצעיר נולד לדברי האם בריא בשר, וכדי לטפח תכונה זו היא מאכילה אותו תפוחי אדמה. האם נקראת ברחוב על ידי אנשי השכונה "חיזו בטטה". (הם לועגים לה) שם הסיפור מצרף את שני הכינויים ליחידה אחת, כך בעצם מוגדר יחסו של המספר אל משפחתו, הוא רואה (או רוצה לראות) את משפחתו כיחידה אחת סגורה, יחידה מגובשת, מלוכדת ומושלמת, כי המשפחה והבית הם כל העולם בעבורו. לאורך הסיפור, כדי להדגיש את האחדות והגיבוש של המשפחה, הוא משתמש בגוף ראשון רבים: ..."אמא שלנו...להגיד לנו...שלושתנו..." ועוד. אולם, כפי שמתגלה בהדרגה לאורך הסיפור, המשפחה והבית רחוקים מלהיות יחידה אחת מלוכדת ומושלמת.

הביקורת הנסתרת היא נגד החברה שאינה דואגת לאם כשהיא מפוטרת ללא הסבר מהעבודה (לא עוזרים לה למצוא עבודה חלופית, היא אינה מקבלת תמיכה נפשית), אינה דואגת לילדים שנשארים לבד לאחר שהאם נלקחת לאשפוז, אינה מתעניינת במצבם הרגשי/כלכלי, אין פסיכולוג שיטפל בהם, ובנוסף לכול – הם מקבלים חשבון על תשלום האמבולנס (מנין תהיה להם פרנסה עכשיו? איך ישלמו את החשבון?). יש כאן ביקורת על אופן קליטת העולים בחברה הישראלית בשנות החמישים של המאה ה-20. לאף אחד לא באמת אכפת ממה שקורה להם. חיזו מרגיש שהמשפחה שלו נכשלה, בני משפחתו לא הצליחו להשתלב בחברה בכוחות עצמם (חוץ משמעון).

מוטיב האוכל והניקיון- האוכל והניקיון הם שני דברים שבהם האם יכולה לתפקד. היא נתפסת כאם מאכילה, שהולכת לירקן וקונה גזרים לחיזו ובטטות לשמעון. האובססיה הזו מביאה לכך שהסביבה מכנה אותה בשמות של אוכל, שמזוהה עם הילדים- חיזו בטטה . האוכל שנמצא מתחת למיטה מרמז על הבעיות הנפשיות שלה, שנסתרות מהעין. האוכל (כאילו) נותן תחושה של תפקוד ויציבות בבית. כששמעון מתעצבן ומנפץ את המלונים הוא מבטא את הביקורת שלו עליה – היא רק דואגת לאוכל שלהם, אבל יש המון בעיות שהוא מציין, שהיא אינה מסוגלת לפתור. היא שומרת על סדר וניקיון. הסדר והניקיון. מצד אחד – זה ניסיון לנקות את הלכלוך, את הסוד, את המחלה הנפשית שלה, ומצד שני – זה עוזר לה לשמור על חיים של שגרה ושפיות. באופן סמלי הבית נקי ומסודר עד שהחיים מתהפכים (עד שהיא מנסה להתאבד ונלקחת לבית חולים). כשהבנים נשארים לבד – חיזו מנסה לשמור על הסדר והניקיון במקומה, כדי לשמור על שגרת החיים שלהם.

חיזו בטטה

תפקיד דמותו של בטטה

שמעון - רואה את האמת

ניסיון של חיזו לגרום לאימו להיות מרוצה

הנושאים המרכזיים בסיפור

לדף הקודם

לדף הבא

המספר עושה אידיאליזציה של מציאות חייו (מנסה להציג את המציאות באור חיובי), ובמקביל הוא מנסה כל הזמן לרצות את האם (לגרום לה להיות מרוצה ממנו). למה? סיבה אחת לכך היא ההבדל בין יחסיו עם האם לבין יחסי האח הצעיר איתה. נראה שהאם מעדיפה באופן ברור את האח הצעיר על פני המספר. למרות שהמספר אומר שהיא נמנעת מחיבוקים וחיוכים, מסתבר שהיא לא חוסכת אותם מהאח הצעיר. למשל, לאחר ששני הבנים עזרו לאם בעבודת הניקיון שלה לפני ביקורה של המפקחת על הניקיון, בדרכם הביתה, האם נהגה ללכת מחובקת עם האח הצעיר, וכשהמספר ניסה להפריד ביניהם, הם נהגו לומר לו: "בוא מן הצד השני". המספר מנסה לקבל את תשומת הלב מאמו באמצעות הערצה שלה. הוא מנסה להצדיקה בכל מצב כדי לזכות בהערכתה. סיבה שניה שבגללה המספר מנסה לרצות את האם, היא העובדה שלאמא שלו יש מצבי רוח משתנים, זו עובדה שהוא מספר לנו עליה כבדרך אגב. הוא מספר ששני הבנים השתדלו לשמור על שקט בבית, כדי שאמא שלו לא תקבל התקפות עצבים :"הכח שלה (של האם) היה במילים שהיא דיברה איתנו וברגעים של עצבים, שמולם עמדנו אילמים ורק מחכים לבצע ולעשות מה שנדרש כדי שהכל ירגע". סיבה שלישית לכך שהוא רוצה לגרום לה להיות מרוצה ממנו, היא סיבה אנושית ביותר. כל אדם רוצה להאמין שהוא חי במשפחה נורמאלית, קרוב לוודאי שהמספר רואה את החריגות שלהם בדיוק כפי שרואה אותה האח הצעיר, אבל לאח הצעיר יש בטחון עצמי גבוה יותר מזה של המספר, משום שהאם מעדיפה אותו. המספר (חיזו) הוא חסר בטחון, ולכן אין לו את האומץ להודות בפגמים של משפחתו. בנוסף לכך, חוסר הביטחון העצמי מוביל אותו להיצמד לטריטוריה הבטוחה של הבית. הוא מעדיף להישאר בבית. חוסר הביטחון של המספר בא לידי ביטוי גם בפחד שלו מהדימוי העצמי שלו בעיני הסביבה, הוא חושש ממה שחושבים עליו, וגם לא רוצה שבני משפחתו "יעשו בושות".

תפקיד דמותו של האח הצעיר- בטטה / שמעון האח הצעיר הוא זה שחושף בפני הקורא את חריגותה של המשפחה בדברי הביקורת שלו על האם ובמרד שלו כלפיה. הוא (שמעון) בניגוד לאימו ולאחיו, יוצר קשר עם הסביבה ועורך השוואות בין ביתו לבין בתים אחרים. רומז שלאחרים יותר טוב, רואה שהסתגרותה של האם ואגירת המזון הינן התנהגויות בלתי נורמליות. האנלוגיה הניגודית בין שני האחים משרתת את איפיון דמות האח הבכור, הגיבור. הניגוד ביניהם מבליט יותר את תכונותיו של חיזו. הניגוד הראשון בין שני האחים בולט בשמותיהם. לאח הבכור שם לועזי, אדוארד, והוא מבטא את הקשר של הבן אל האם ואל עולמה הסגור והלא ישראלי. לאח הצעיר שם עברי, שמעון, הוא כבר כן קשור אל ההוויה הישראלית, אל העולם שמחוץ לבית. יש לו כבר זהות צברית. כאמור, הכינויים שלהם אירוניים, והמאפיינים שלהם בעצם הפוכים. חיזו, שאמור היה לפי אמונת האם להיטיב לראות, מסרב לראות את המציאות, הוא חלש פיזית, והיה מתאים יותר להיות מכונה "בטטה". שמעון ספורטאי, חזק פיזית, איננו "בטטה" כלל וכלל, והוא זה שכן מביט החוצה ורואה את האמת. חיזו מסוגר בבית בדיוק כמו האם, אין לו קשרים עם עולם החוץ. את הניגוד ביניהם בעניין זה ניתן לראות בין היתר בנסיעה במונית לחתונה. לאורך הנסיעה שניהם מביטים החוצה אל העולם האחר, אך שמעון מתמקד רק בעולם החוץ ובמראות הדרך, ואילו חיזו מביט גם אל תוך המונית, על שמעון, כי הוא רואה את עצמו אחראי עליו כראש המשפחה בנסיעה. לאורך הסיפור, שמעון הוא זה שמביט החוצה ומבקר את חיי המשפחה, למשל: "עד מתי נחיה ככה?", "מה אתה יודע, סקייטבורד זה אחלה", "שבת על הים זה טוב", עוף עם גבינה זה טעים אידיוט", "חצר עם פרגולה כזאת מעץ יפה", "אמא שלו הולכת כל יום שישי בבוקר לבריכה עם בגד ים משלה". חיזו, אינו רוצה להודות בכך שהמשפחה שלו משונה וחריגה. קרוב לוודאי שגם הוא רואה את מה ששמעון רואה, אך בשל סיבות פסיכולוגיות שונות (שפורטו קודם בסיכום), מעדיף לא לראות את האמת, לראות ולזכור רק את מה שהוא כן רוצה לראות, ולהיצמד לעולם הבית והאם. הוא מגונן על האם ועל תפיסת עולמה, מאמין במה שהיא מאמינה, מצדיק אותה תמיד. לעומתו שמעון מבטא את ביקורתו בגלוי, ואף מעז להתחצף כלפיה ולהמרות את פיה, הוא איננו חושש מעימות איתה. עם התמוטטותה של האם, דווקא שמעון הנמרץ והאקטיבי עומד חסר אונים, ולעומתו חיזו, שהיה עד לרגע זה פסיבי, מתבגר באחת, ומגלה מנהיגות, סיטואציה זו, והניגוד בין שני האחים, מבליטים את השינוי שהתחולל בדמות הראשית, דמותו של חיזו. לאחר אשפוזה של האם, שמעון חוזר לשגרת חייו, לא נראה שהוא מוטרד מהיעדרות האם. לחיזו, חסרה דמות האם, הוא חש מחויב לבית, ולכן הוא "ממשיך את מורשתה" ולוקח על עצמו את תפקידיה. הוא ממשיך לנהל את הבית כמוה. (הוא גם מקנא קצת באחיו שחזר לשגרה כל כך בקלות, ויש לו תקווה שהם יסתדרו ויהיה בסדר).

הסיפור עוסק בשני נושאים מרכזיים: נושא אחד- פסיכולוגי. זהו הנושא הבולט והמרכזי בסיפור: זהו סיפור על יחסים בתוך משפחה, יחסי בן- אם, פער בין הדורות, ותהליך התבגרות. (ניתן על כך פירוט קודם לכן). נושא שני- חברתי. הסיפור מתרחש בשכונה נחשלת (מעמד סוציו אקונומי נמוך) או בעיירת פיתוח בפריפריה. המשפחה ממוצא מרוקאי, והממסד שברקע נראה מנוכר, זר. (הממסד - מורכב מאנשי הסמכות - המפקחת, החובשים, המורים). האם עובדת ניקיון, המשפחה חיה בצמצום כלכלי, האם שמפחדת מפני המפקחת בגלל "מבחני הניקיון", מפוטרת בשלב מסויים ללא הסבר, ומטופלת על ידי גורמי הממסד שאינם מצליחים באמת לעזור לה: "אישה אחת שבאה לבקר אותה כמה פעמים אמרה שהיא מפסיקה לעבוד ושהיא תקבל קיצבה בשבילנו"...וכן התנהגות החובשים לאחר התמוטטות האם ותחושתו של המספר: "ידעתי שהם לא מפרשים נכון את כל מה שקרה ושוב הרגשתי שאני לא יכול לעשות כלום מול המילים של הסמכות הלבנה בחלוקים. הכוח והידע שלהם היו חזקים ועשו אותי ואת אמא שלי ואת הבית ואת שמעון חלשים ושבריריים. הרגשתי שהם ההוכחה לכישלון שלנו מול החיים."

דמותו של האח הצעיר היא זו שתורמת את האינפורמציה החשובה לקורא להבין את חריגותה (שונות) של המשפחה. האח הצעיר אומר שמשפחתם היא משפחה לא נורמאלית, כי הוא משווה בין המשפחה לסביבה. הוא רואה שההסתגרות של האם היא התנהגות מוזרה ולא נורמטיבית. הוא רואה שהעובדה שהאם אוגרת מזון תחת המיטה היא התנהגות חריגה, והוא גם אומר את הדברים בצורה מפורשת. המספר מסרב להקשיב לדברי הביקורת של אחיו. כך הוא מגונן על עצמו, כי הוא רוצה להאמין שחייו טובים, ובמקביל הוא מגונן גם על האם, שאותה הוא רוצה לרצות. אחד מביטויי ההסתגרות של האם הוא שליחתם של הילדים, לבד, במונית לחתונות של קרובים (היא לא הולכת לאף אירוע למרות שהוזמנה). בנסיעות האלה יצאו שני הילדים לעולם שונה מן המציאות של משפחתם המסוגרת. המספר מתאר את הנסיעות כמסע קסום, שבו נתגלו להם מראות אחרים מחלונות המונית. הנסיעות האלה, כמובן, מדגישות גם כן את חריגותה של המשפחה . במהלך הנסיעות האלה תיפקד המספר כמבוגר, משום שראה את עצמו אחראי על האח הצעיר, גם האם מאצילה עליו מסמכותה כראש משפחה (נותנת לו אחריות), כאשר מפקידה בידיו את מעטפת הכסף לחתונה. יש כאן רמז מטרים למה שיקרה בהמשך בסיפור: בהמשך העלילה, כאשר האם תתמוטט, המספר יתפוס את מקומה. מעניין לשים לב למבטיהם של שני האחים. האח הצעיר מביט החוצה במהלך כל הנסיעה. חיזו, מביט החוצה, אך גם פנימה כי הוא רוצה להשגיח / לשמור על אחיו. המבטים האלה משקפים את החיבור של כל אחד מהם אל המשפחה ואל עולם החוץ. שמעון קשור לעולם שבחוץ, מתלהב ממנו, חיזו נמשך החוצה, אבל מרגיש אחריות גדולה על אחיו ולכן משגיח עליו ומסתכל עליו. באותם רגעים הוא מפחד שאחיו יעזוב, ומישהו בעולם הגדול ינצל את התמימות שלו, והכול ישתנה. הוא מעדיף להישאר במונית ולא לצאת ממנה. האקספוזיציה מסתיימת בתיאור פסטורלי של המספר את ביתו ומשפחתו. לפי המספר, בני המשפחה מאוד אוהבים את ביתם, לכל אחד מבני הבית פינה שבה הוא אוהב לשבת ולהשקיף על הבית. גם כאן, בדומה לנסיעה במונית, האופן בו כל אחד מביט על הבית משקף את יחסו אל המשפחה ואל עולם החוץ. האם משקיפה מחדרה על הבית, כך עושה גם חיזו, שדומה לה. לעומתם, שמעון אוהב אמנם את הבית אבל צופה בטלוויזיה, כסמל לכך שהוא מחובר לעולם שמחוץ לבית. האם אף מטפחת את הבית באמצעות סידור, ניקיון והצבת פרחים. ניכר שהאם עושה מאמצים ליצור חיי משפחה נעימים, אולם הקורא מבין שהיא אישה חלשה, שאין לה כוחות להתמודד עם מציאות החיים הקשה. היא אם חד הורית, שמתפרנסת בקושי מעבודות ניקיון. המספר אומר כבדרך אגב שהשלווה הפסטורלית של הבית משכיחה את מה שקורה בבית בדרך כלל. ה"בדרך כלל" הוא המציאות האמיתית אותה המספר מנסה להסוות. בעצם, לאורך האקספוזיציה הוא לא אמר בצורה מפורשת, אלא רק רמז לכך שלאם יש התקפות עצבים, ושהאח הצעיר לא משלים עם החריגות של המשפחה.

לדף הקודם

לדף הבא

תקציר הסיפור והעלילה

אקספוזיציה

Don't trust strangers

No need to talk

...עוד קצת מידע

תקציר הסיפור: הסיפור מתאר משפחה חד הורית, הכוללת אמא ושני בניה המתבגרים: חיזו (אדוארד) בן 16 (הוא גם מספר את הסיפור) ובטטה, (שמעון) בן 13. האם עובדת כמנקה בקופת חולים, משש וחצי בבוקר ועד שלוש אחה"צ כדי לפרנס את ילדיה. היא עובדת רצינית וחרוצה. לפעמים נעזרת בילדים לפני שמגיעה המפקחת, כדי שהכול יהיה נקי ומבריק וכדי שלא יפטרו אותה. האם והבנים הם שלושה אנשים שאי אפשר להפריד ביניהם. הם הולכים מחובקים ברחוב ונראים מגובשים ומאוחדים. האמא מסתגרת בפני הסביבה, אינה מדברת עם אף אחד, ואדי מנסה להבין אותה [גם לו אין הרבה חברים (הוא די דומה לה)]. לעומת זאת - שמעון היה רוצה לחיות חיים יותר משוחררים ומהנים. הוא מסתכל על משפחות אחרות ומקנא במה שיש להן. הוא גם הבן המרדן יותר, שאינו מקבל את ההתנהגות המוזרה של אימו. האמא מחנכת את הילדים לציית למורים בביה"ס, לא להתחצף, ולדבר רק אם שואלים אותם משהו. היא אינה רוצה לספר על עצמה כדי שלא יחשבו עליה דברים רעים. היא "מתקמצנת" בדיבורים, בחיבוקים, במחשבות, ואינה משתפת את שני הבנים שלה בקשיים שלה וברגשותיה. האמא קובעת הכול בבית, והיא גם מחליטה אילו מזונות כל אחד מבניה צריך לאכול, לפי צרכיו והאופי שלו. היא מחליטה שהתכונה החזקה של אדי היא הראייה שלו. לכן היא מחליטה להאכיל אותו בגזר (חיזו במרוקאית) – כדי לחזק את התכונה הזו (בגזר יש ויטמין A). כששמעון נולד הוא היה תינוק גדול ובריא – ולכן – כדי לחזק את התכונה הזו – היא מאכילה אותו בתפוח אדמה (בטטה במרוקאית). הילדים גם מקבלים את הכינוי "חיזו" ו"בטטה". אמא שלהם מגדירה עבורם בעצם את התפקיד / האופי שלהם . חיזו הוא העיניים של המשפחה, ובטטה הוא הילד החזק, השמן, הגדול, הבריא, ה"מלא". במציאות מתברר שחיזו לא רוצה לראות הכול, ומתעלם ממה שלא נוח לו, ובטטה הוא דווקא ספורטאי ו"גברי" יותר מחיזו. הוא גם זה שכן רואה את המציאות כפי שהיא ואינו מוכן להתעלם מהבעיות. העלילה העלילה מתחילה עם שינוי בחיי המשפחה, שינוי שבו מודה המספר, וכאן ניכר גם שינוי ראשון אצלו, התבגרות ותחילתה של התפקחות מסויימת אצלו. פיטוריה של האם ממקום עבודתה גורמים לא רק לפגיעה כלכלית במשפחה, אלא מערערים את מצבה הנפשי של האם. את הפגיעה הכלכלית ניתן לראות בכריכים הדלים אותם היא מכינה לבנים לבית הספר. המצב הכלכלי מחריף את חרדותיה של האם, כפי שניתן להבין מביקורתו של הבן הצעיר (שמעון המכונה בטטה), שגילה בארון הבגדים של האם נקניק סלמי. בנוסף לכך מדווח המספר שהאם סובלת מנדודי שינה. שוב, כמו באקספוזיציה, האח הצעיר שמעון רואה את מציאות חייהם ומבקר אותה, לעומתו אדוארד המספר מכריח את עצמו להדחיק את המציאות שאותה הוא רואה. המספר עד לסבלה של האם בלילה, אך בבוקר כופה על עצמו לשכחה: "לא יודע כמה זמן חיכיתי עד שנרדמתי והתעוררתי בבוקר, ונזכרתי מה קרה בלילה, ומיד הכרחתי את עצמי לשכוח". סבלה של האם מכריע אותה וברגע של משבר, כאשר אזלו כוחותיה להתמודד לבד עם מעמסת החיים, היא מתמוטטת ובורחת לפרדס. המשבר של האם מאלץ את חיזו הגיבור לעמוד מול האמת שאותה ניסה לא לראות, להתפקח ולהתבגר בבת אחת. במהלך המשבר, האח הצעיר חסר אונים, ואינו מסוגל לקחת אחריות. חיזו שהיה עד עתה פסיבי, מתנהג כמבוגר, מעשי, מרגיש שהוא חלש אך מתגבר על חולשתו, אינו מאבד עשתונותיו ויוצא לחפש את האם בפרדס, תוך מתן הוראות לאח הצעיר. בכל הקטע שמתאר את החיפושים אחר האם, המספר קורא לאימו "אמא שלי" (לעומת "אמא שלנו"). ברגעים אלה הוא מרגיש שהאידיליה המשפחתית מתנפצת, ושהוא תופס את תפקיד המבוגר במשפחה, בשונה מאחיו שנשאר ילדותי וחסר אונים. בסופו של דבר נמצאת האם על ידי פרטן השכנה. שמעון (האח הצעיר) מגיע לשם לפניו ואינו עושה דבר, חיזו הוא זה שלוקח פיקוד, מסייע לאם להתרומם, ופוקד על אחיו לעזור לו מן הצד השני. חשוב לציין שסיטואציה זו הפוכה לסיטואציה שתוארה באקספוזיציה. באקספוזיציה תוארה חזרתם של בני המשפחה מעבודת הניקיון במרפאה, כאשר שמעון והאם הלכו חבוקים, וכאשר חיזו ניסה להפריד ביניהם, הם אמרו לו: "בוא מהצד השני". כאן יש היפוך תפקידים, חיזו הוא בעל הכוח, והוא זה שנותן הוראות ומחלק תפקידים. הניגוד הזה מדגיש את השינוי המשמעותי שהתחולל כאן בדמותו של חיזו, שהופך להיות בוגר ואקטיבי. ברגע שמה שקורה למשפחה נחשף החוצה, חיזו מרגיש שחייהם כבר אינם שלהם. האם, שהקפידה כל כך לא להחשף כלל בפני הסביבה, מתמסרת לחלוטין (בעיניו של בנה) לחובשים שהגיעו לטפל בה. החשיפה הזו בפני זרים מערערת את העולם האינטימי והמושלם שהוא בנה על משפחתו. המספר אינו מקבל את קביעתם של החובשים שהיה כאן ניסיון התאבדות. הוא איננו מציג הסבר משלו להתמוטטותה של האם, אך הוא מתקשה לנפץ את תמונת האידיליה שבנה בתיאורו את משפחתו. לאחר שבועיים נלקחת האם לאישפוז (כנראה בבית חולים לחולי נפש). חיזו, שהחל להתבגר ברגע ההתמוטטות של האם, לוקח על עצמו את תפקיד ראש המשפחה. מתהלך בחדרי הבית כבעל בית / עקר בית. נרגע כשרואה את המזון המאוכסן תחת מיטתה של האם, מטפל במכתבים ובחשבונות, ומאשר לאחיו לצאת החוצה לשחק. השינוי אצל חיזו מתחיל מהרגע שאימו מפוטרת מהעבודה. קורים אצלו שני תהליכי שינוי: תהליך אחד- תהליך של התבגרות, הפיכה מאדם פסיבי לאקטיבי וקבלת אחריות. תהליך שני- הוא מקבל על עצמו את תפקיד ראש המשפחה, תפקיד שנרמז באקספוזיציה בנסיעה במונית לחתונה, תפקיד שמעבירה לו האם כשהוא מחלץ אותה מן הפרדס באומרה "אני לא יכולה יותר". בקבלתו את תפקיד האם, הוא בעצם לא נחלץ מן החיים המעוותים שהיו למשפחה, אלא נכנס לנעליה של האם ומנציח את אותם חיים.

האקספוזיציה בתחילת האקספוזיציה מציג המספר את עצמו ואת בני משפחתו. הוא נער כבן שש עשרה, אחיו צעיר ממנו בכשלוש שנים. הוא לא מזכיר לאורך כל הסיפור דמות של אב, אלא מתייחס רק לדמות האם. המספר מדבר עליה בנימה חיובית ביותר ואף מעריצה. מצטיירת תמונה של אם חד הורית, אישה קשת יום, שמתפרנסת בדוחק מעבודות ניקיון בקופת חולים. המספר מציג את המשפחה כמשפחה מושלמת, למרות שלקורא ברור כבר מן ההתחלה שהעדר דמות אב, והתעלמות מאזכורו בסיפור, מרמזים על פגם במשפחה. כפי שמבין הקורא, האם בעלת תפיסת עולם פרימיטיבית ואף מעוותת. היא מאמינה שאדם נולד עם כישרון שניתן לראותו כבר בלידה, וכי מתן כינוי או מתן מזון מסוים מחזקים את הכישרון הזה. בנוסף לכך, התנהגותה של האם ביחסיה עם הסביבה ועם בניה היא התנהגות חריגה וכפייתית. היא אינה מדברת כלל עם אנשים מחוץ לבית, עד כדי כך שאיננה עונה להתעניינות של שכנים בשלומה. גם במקום עבודתה אינה מדברת עם איש, ואינה רוצה שידברו עליה. גם את הבנים היא מחנכת לא לדבר עם סביבתם. היינו מצפים שתחנך אותם לשאוף להצליח בלימודים, אך כל מה שהיא אומרת להם על בית הספר הוא: "אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם, רק אם הם שואלים אתכם, אל תתחצפו, ככה לא יחשבו עליכם רע." האם גם ממעטת לדבר עם ילדיה, וממעטת לחייך אליהם או לחבקם. חייה קשים, היא משקיעה את כל האנרגיה שלה בהישרדות: חרדה מפני פיטורים ממקום העבודה, ודאגה לשלומם הפיזי של בניה ולמזונם. במהלך האקספוזיציה מתגלה גם כבדרך אגב שהאם אוגרת מזון מתחת למיטתה בחדר השינה ובארון הבגדים. תפקידי האקספוזיציה חשיפת הדמויות: דמותו של חיזו המספר, דמות האם ודמות האח. חשיפת האופן שבו תופס המספר את ביתו ומשפחתו, מול המציאות האחרת שמשתקפת מבין השורות. רמיזה לגבי מהלך העלילה: התמוטטותה של האם והתבגרותו של המספר תוך לקיחת תפקיד ראש המשפחה. הדגשת מוטיב העיניים והראיה (יוסבר בהמשך).

Who is the protagonist? ?מיהו המספר הגיבור

לדף הקודם

חזרה להתחלה