1122

סיפורה של גניה רזניק

"שמיים אדומים"-

סיפורה של גניה רזניק

"שמיים אדומים"-

גניה רזניק נולדה בוורשה שבפולין בשנת 1934. עם הקמת הגטו בעיר נכלאו בו גניה ומשפחתה. כשהחל "הגירוש הגדול" מגטו ורשה, החלה גניה להתלוות להוריה לעבודתם בבית החרושת בגטו, כדי לשמור עליה מפני האקציות. בפברואר 1942 הצליחו גניה, הוריה ואחיה לברוח מהגטו ולהסתתר. בעקבות הלשנה על מקום מחבואם, נאלצו בני המשפחה לעבור למחבוא חדש בבית קברות. גניה והוריה הסתתרו עד לגירושם מהעיר יחד עם יתר תושבי ורשה בעקבות המרד הפולני בעיר. גניה והוריה נשלחו לכפר, שם שהו בזהות בדויה עד לסיום המלחמה. גניה עלתה לארץ ישראל באפריל 1946. לאחר עלייתה נשלחה גניה לבית יתומים של בנות יעקב בירושלים, ובהמשך הועברה לקרובי משפחה בקיבוץ יגור. בשנת 1954 התגייסה גניה לצה"ל. בהמשך הכירה את יוסי ונישאה לו בשנת 1963. לזוג נכדים ונינים.

מאמר: המשוררים ולדיסלב שלנגל וצ'סלב מילוש על יהודי גטו ורשה

רקע היסטורי: על קהילת ורשה

הצעה לדיון:

המנחה יוכל:להציג את החומרים להלן ולקיים דיון עם הלומדים או לחלופין לחלקם לקבוצות שיציגו את מסקנותיהם לאחר מכן. לדוגמא: ניתן להציג את חיי קהילתם של העדים, לדון בגורלם ובגורל משפחתם במהלך השואה.

פליקס זַנְדְמַן תיאר את שאירע במסתור בעליית הגג שבה הסתתר עם עוד שבעה בני משפחה בעת אַקְצְיַת החיסול של גטו גְרוֹדְנוֹ, שבה גורשו היהודים לאושוויץ־בירקנאו ולטרבלינקה:

כל בני הבית האחרים התחבאו בעליית הגג הגדולה מאחורי המחיצה – לבד מהילדים הקטנים, שלא היה אפשר להבטיח כי לא יפרצו בבכי. חיים, התינוק של פַנְיה, היה אחד הילדים האלה. דודתי ליזה לא יכלה להביא עמה לעליית הגג את ילדתה בת השנתיים וחצי. היו לה שלושה ילדים, אבל אחד מהם מת בגטו כמה חודשים לפני כן. הילד הגדול נחשב גדול די הצורך, אבל היא נאלצה להיפרד מהילדה הקטנה. גם משפחה אחרת, משפחת דְבורצקי, נאלצה להשאיר ילד מחוץ למחבוא. הם היו בעשור החמישי לחייהם, ושנה לפני כן נולד להם ילד באורח פלא. גם הוא נחשב עכשיו למטרד מסוכן. סבא נחום פרידוביץ [...] סירב להיכנס למחבוא בעליית הגג והודיע שייצמד לתינוקות ויטפל בהם ככל שיוכל [...] איש העסקים הקשיש והקשוח נשאר למטה עם שלושת הילדים - שניים מהם נכדיו - ממתין לבואם של הגרמנים. הכאב ששרר בחלל מעל המטבח לא ניתן לתיאור. פניה הייתה בת עשרים ושלוש [...] גופה רטט מאנקות הבכי. מה קרה לילד שלה? בֶרְקוֹ ניסה לנחם אותה בלחישה [...] "אנחנו אוהבים זה את זה. יהיו לנו ילדים אחרים. אנחנו עדיין צעירים, נבנה חיים חדשים". אבל היא רצתה את התינוק שלה. "איפה הם?" התייפחה [...] פליקס זנדמן, דרכי מווישיי לווישיי, כתר, ירושלים 1997, עמ' 71-70

כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם

שמחה קוֹרְנְגוֹלְד, שלחם במרד גטו ורשה במסגרת האצ"י (הארגון הצבאי היהודי), תיאר ביומנו את נחישותם של הלוחמים: היהודים בגטו, צעירים ומבוגרים, הפכו לכוח דינאמי, רוחני ולוחם, שאיחד את הכוחות היהודיים מימין ומשמאל סביב מחשבה אחת ומטרה אחת – להגן על עצמם עד הסוף[...] והם עמדו במילתם. גטו ורשה הפך למבצר, ילדים נלחמו, אנשים רעבו אך לא נשברו. אנשים ידעו שהקרב אבוד. היינו אבודים פיזית, אך לא רוחנית. מבצרים שלמים בנינו מתחת לאדמה. כל חיינו התנהלו במעבה האדמה. היקרים לנו ביותר היו מתחת לאדמה. התקווה שלנו התפרצה ממעמקי האדמה [...] וידענו שגם סופנו להיקבר מתחת לאדמה. ארכיון יד ושם, O.33/9526

כְּמוֹ סִיסְמָה יְהֵא הַשִּׁיר מִדּוֹר לְדוֹר

במלאות עשרים וחמש שנה למרד הדגיש יצחק (אנטק) צוקרמן, שהיה סגנו של מרדכי אַנִילֶבִיץ' מפקד אי"ל (הארגון היהודי הלוחם), את עומק המשמעות של המרד: אינני חושב שיש צורך לנתח את המרד מבחינה צבאית. המדובר הוא במלחמה של פחות מאלף איש נגד צבא אדיר ובלב איש לא היה פקפוק ביחס לתוצאותיו המעשיות. זה לא נושא ללימוד בבית ספר צבאי. לא הנשק, לא המבצעים, לא הטאקטיקה. אם יש בית ספר ללימוד רוח האדם, הרי שם זה צריך להיות מקצוע ראשי. הדברים החשובים באמת היו טמונים בכוח שגילו צעירים יהודים, לאחר שנים של השפלה, לקום על משמידיהם ולקבוע בעצמם באיזה מוות יבחרו: טְרֶבְּלִינְקָה או מרד. אינני יודע אם קיימת אַמַּת מידה מקובלת ללמוד את זה. יצחק (אנטק) צוקרמן, שבע השנים ההן: 1946-1939, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, תל אביב 1990, עמ' 18